מהי הקטנה עצמית ואיך יוצאים מזה? || לחיות עם CPTSD
- Angel S
- לפני 3 שעות
- זמן קריאה 7 דקות
חלום הילדות שלי מאז שאני זוכרת את עצמי זה להצליח, לפרוץ גבולות ולצאת ממעגל ההישרדות המוכר לי מבית. אז למה רוב החיים שלי דאגתי להקטין את עצמי ומה עזר לי להתחיל לצאת לעולם ולתפוס מקום, פיזית ומנטלית? פוסט מטראומה להחלמה.
אחד הסימפטומים של פוסט טראומה מורכבת שאני חיה איתה זה להקטין ולהעלים את עצמי, לא לתפוס מקום על מנת לשמור על עצמי מתוך אינסטינקט הישרדות.
בהיגיון, אין סיבה להקטין את עצמי ולהישאר במקומות וקשרים שלא מקדמים אותי לאיפה שאני רוצה להיות. למרות הטראומה תמיד היו לי חלומות ושאיפות לטייל בעולם, לעבוד בעבודה משמעותית עם בני אדם אחרים ואפילו יש חלום על זוגיות ובניית בית קבע לעצמי.
בשנים האחרונות יצא לי לכתוב לא מעט על סימפטומים של פוסט טראומה מהילדות, תסמינים ואיך היא משפיעה עלינו בבגרות, בתוך קשרים בין אישיים, חברתיים ואפילו עסקיים.
חרדה, אכילה ושינה לא מאוזנת, שחזור דפוסי התנהגות וחשיבה ונטייה להתמכרות שקופה - כל אלו הם התסמינים אשר "קל" יותר לזהות ולהתחיל לשנות אותם. כלים שעזרו לי זה לאזן את האכילה והמוח הטראומתי ולטפל צעד-צעד בכל מה שמונע ממני להגיע להגשמה עצמית.
מלבד התסמינים המוכרים קיימים דפוסים ותפיסות עולם שנראים לא משמעותיים. אצלי, אחד התסמינים ה"שקופים" של טראומה מילדות שהמשיכה גם בבגרות זה הפחד שלי לתפוס מקום ושיראו אותי.
שבאמת יראו אותי.
זה בא לידי ביטוי ביותר מעשור של הפרעות אכילה, פחד אמיתי וממשי לתפוס מקום.
שנים של טיפול בדיבור לא הביאו אותי להבין את שורש הסיבה לפחד שיראו אותי, בטיפול בכלים משולבים של תנועה, כתיבה ומספר כלים נוספים התחלתי להבין שיש בי פחד שיראו אותי, כי אם יראו אותי אני אהיה בסכנה, אפגע או יקרה לי משהו רע.
גם בזוגיות וגם בחברויות לא רציתי שיראו אותי, את הצרכים והרצונות שלי.
לא רציתי לתפוס מקום פיזי.
יצאתי עם גברים שהרגשתי שהם "קלים לי", כאילו זו עבודה שאני אמורה לעבוד בה ולא קשר אנושי עם בן אדם אחר שאנחנו לומדים אחד את השני תוך כדי הקשר. הגברים ה"קלים" היו ללא ציפיות, ללא רצונות וללא שאיפות בחייהם רוב הזמן הרגשתי שזו תהיה "עבודה" קלה והם יהיו קלים לריצוי כי רוב הדרישות והציפיות ממני זה מין. חשתי צורך "לספק את הסחורה" גם בהקשר של זוגיות וגם בתוך חברות. הייתה לי נטייה קבועה לרצות אנשים, בוסים, לקוחות ובני זוג. באופן טבעי כאשר התחלתי לעבוד ולטפל על הצורך שלי בריצוי אחרים חלק נכבד מאותם קשרים התמסמס.
להסתיר את עצמי ולשחק בקטן כדי לא לבלוט הביאה אותי למקום של חוסר בכל תחום אפשרי - המינוס בבנק ובשעות שינה, חוסר זוגיות וחוסר סיפוק כללי מהחיים שלי אשר הובילו אותי לדיכאון קיומי שמכרסם יומיום ולא נעלם, גם עם הכי הרבה כוונה ורצון להיות בשמחה ותחושת סיפוק.
זה התבטא גם בבגדים וברצון להסתיר את הגוף, שלא ישימו לב לקיומי.
הרצון להיות בלתי נראית גרם לי לפספס הזדמנויות רבות - לחיבור עם אנשים אחרים, לזוגיות, לקשרים אישיים ועסקיים וחוויות מהנות וחדשות.
לא רציתי שישימו לב אליי אז ניסיתי להיות בתוך הבועה שלי, הפסקתי להתאפר, להיות נוכחת ולהיות אני כמו שאני מכירה את עצמי לאורך שנים.
כאחת שחיה עם פוסט טראומה מורכבת על רצף DID* היה קל יותר לנסות להעלים את עצמי מאשר לטפל בסיבות הגורמות לי לרצות להיעלם ולהיות בלתי נראית - תחושה של סכנה ממשית בכל פעם שהרגשתי שמישהו רואה אותי, בעיקר עם זה גבר ובעיקר אם זה גבר שלכאורה יש לו עמדת כוח כלשהי עליי: בוס בעבודה, שוטר או פקח, רופא ולפעמים גם איש מקצוע שמגיע להתקין אינטרנט או מזגן בבית.
*מבחינת הפסיכיאטריה קשה לשים קו אמצע בין CPTSD ו DID ואנשים עם פוסט טראומה מורכבת מילדות חווים סימפטומים של שניהם. חלק מהעבודה שלי בטיפול זה נטו עבודה עם "חלקים" של האישיות, בנוסף לטיפול בסימפטומים של טראומה והצפות רגשיות, הפסקת שחזור טראומות ודפוסי התנהגות שפוגעים בי.
חווית החרדה בגוף הייתה מושתקת לאורך שנים, בעיקר בזכות כדורים פסיכיאטריים, אלכוהול וניתוקים ממושכים מהגוף שלי.
בשנים האחרונות אחרי שניקיתי את עצמי מהחומרים האלו התחלתי להרגיש את הגוף שלי - פתאום בבת אחת לחוות את כל מה שהודחק היה קיצוני יותר ממה שיכולתי להכיל.
בשנתיים הראשונות של הפסקת כדורים פסיכיאטריים הייתי במצב של משבר מתמשך ולא הבנתי מה לא בסדר איתי.
הרגשתי שהכל מציף, יותר מדי. הלוואי מישהו היה אומר לי את מה שאני יודעת היום - יש דרכים בריאות להתחבר לגוף כמו תנועה, יוגה, נשימות ומתיחות.
לצאת מתוך שחזור של הקטנה עצמית
אחרי שנים של התמודדויות וצעדים קטנים, גיבשתי עבורי תהליך שאולי יכול להועיל גם לכם.
אצל כל אחד הסימפטומים השונים של טראומה מורכבת בילדות יכולים לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים. בפסקאות הבאות כתבתי לכם את השלבים שעזרו לי להתגבר על הקטנה עצמית ומציאת ערך עצמי. חשוב לזכור שהחוויה של כל אחד ואחת שונה ולכן קחו מהטקסט רק מה שמדבר אליכם.
1 - לשים לב להקטנה העצמית
השלב הראשון זה תמיד להכיר בבעיה. במקרה של הקטנה עצמית האדם העיקרי שנפגע זה אני עצמי.
כשאני עובדת בעבודה לא מספקת או כזו שלא משלמים לי מספיק עליה - אני זו שנפגעת.
כשאני בזוגיות שלא מספקת את הצרכים והרצונות הבסיסיים שלי כמו לראות אותי - אני זו שנפגעת.
כשאני בקשרים חברתיים חד צדדיים המבוססים על ריצוי חד צדדי, אני זו שנותרת בתחושה מרוקנת.
לקח לי כמעט שנתיים להבין איפה הם המקומות שאני בהקטנה עצמית ולהתחיל לשפר את הקשרים או לסיים אותם. בחלק מהמקרים (כמו קשרי משפחה) אי אפשר לסיים את הקשר כמו בסיום זוגיות או עזיבת עבודה אך ניתן להציב גבולות בריאים. לעיתים גבול בריא זה ניתוק קשר עם האדם שפוגע בנו או רוצה להשאיר אותנו קטנים כי משהו יוצא מזה לטובתם.
2 - לדעת שיש לי ברירה לבחור אנשים ומקומות מטיבים בחיי
כאנשים בוגרים אנו יכולים לדאוג לכל צרכינו הבסיסיים ולא זקוקים נואשות להורים שלנו או לדמות פוגענית שהיא גם הדמות ההורית שלנו. בתור ילדים אין לנו ברירה אלא להישאר בתוך קשרים שאינם מטיבים ומקטינים אותנו, בעיקר כאשר אלו קשרים עם הורה או דמות הורית / אפוטרופוס רשמי.
המנגנון ההישרדותי שלנו נכנס לפעולה והופך אותנו לילדים מרצים, מוקטנים ושקטים - אם אלו מה שעוזר לנו לשמור על הביטחון שלנו ולעבור עוד יום לצד דמות הורית פוגענית.
בבגרות העבודה שלנו היא לנתק את תחושת החרדה והסכנה הקיומית ולדעת שזה בטוח להיות אני, זה בטוח לבלוט, לזהור ולתת לאנשים אחרים לראות אותי כפי שאני באמת.
3 - להרגיש ולחוש ביטחון פיזי ורגשי
לאחר הבנת הסיבות לכך שהפכנו לילדים מרצים/ מוקטנים ולאחר מכן למבוגרים כאלו, להבין שעכשיו בטוח לי להיות, לבלוט ולזהור לא קורה ביום אחד.
הטראומות שלנו "נרשמות" בגוף וברגש ותחושות פיזיות מקושרות לרגשות של חוסר ביטחון.
אצלי הגוף מתכסה זיעה קרה בכל פעם שאני צריכה ללכת לרופא גבר ולתת לו לבדוק אותי. חרדה וקיפאון מציפים אותי אם אני מקבלת מחמאה על המראה שלי או על עבודה טובה שעשיתי. לרוב ניסיתי להקטין את ההצלחה שלי "אבל זה כלום, זו העבודה שלי" או "כן תודה רבה, שמתי היום איפור חדש".
הבאתי את זה למטפלת שלי ולאט לאט התחלנו לעבוד על להרגיש יותר נוכחות בגוף ותרגילי קרקוע, וגם לעבד את החוויה הרגשית שהייתה לי בילדות מול מצבים בהם נענשתי על כל שראו אותי; לעיתים ילדים במשפחות לא מתפקדות נענשים על היותם ילדים בעלי צרכים של ילדים: שיחבקו אותם, יחזיקו להם את היד כשהם מפחדים או עומדים לעשות משהו מפחיד/ חדש/ מרגש, שירגיעו אותם כשהם בוכים לאחר מכה.
בסביבה בה גדלתי לא היה מקום לאלו, וכאדם בוגר אין לי מי שירגיע אותי כמו ילדה קטנה אך יש לי את היכולת להרגיע את עצמי, להתקשר לחברה ואם ממש צריך - לקחת יום חופש כדי לספק לעצמי את ההכלה הרגשית.
לחוש ביטחון פיזי בגוף זה לדעת שאפשר להביא את עצמי כפי שאני ללא חשש מהשלכות על ביטחון חיי. להרגיש ביטחון בגוף הזה שמחזיק את הנשמה שלי ולדעת שאני יכולה לסמוך על האינסטינקטים שלי אם תהיה סכנה ממשית כמו אזעקה.
4 - צעדים קטנים לתת לעצמי להתרחב לתפוס מקום
זה יכול להישמע שאת הצעדים הללו עשיתי תוך מספר שבועות או חודשים אך לקח לי מספר שנים למסע הזה.
לקח לי יותר משנה להתחיל לעשות סדנאות פרונטליות מהיום שדיברתי על זה עם מלווה עסקית עד שעמדתי מול 8 אנשים שהגיעו לסדנה שלי. אותה סדנה שכתבתי את ראשי הפרקים שלה 3 שנים קודם.
לקח לי שנים של כתיבה לעצמי עד שאזרתי אומץ לפתוח אתר ובלוג עם תוכן שלי (כולל הטקסט כאן). הפחד מכישלון היה נוכח אך הפחד מהצלחה היה זה שמנע ממני לעשות את זה באמת ולהתחייב לעצמי.
לקח לי שנים להחלים מהפרעות אכילה ופחד ממשי לתפוס מקום - כאילו אם אני תופסת את כל המושב באוטובוס ולא רבע ממנו - אני "תופסת" מקום של מישהו או משהו חשוב יותר.
זה שקר של הפוסט טראומה שאני מיותרת או לא מספיק חשובה - אני כאן ומותר לי לתפוס מקום ואפילו להשמין (!!) אם זה מה שיגרום לי להרגיש טוב יותר.
5 - לדייק בכל פעם את הרצונות והצרכים שלי
ככל שעובר יותר זמן בתוך מסע ההחלמה שלי יש לי פחות סימפטומים טראומטיים אך העבודה לחיים טובים לעולם לא נגמרת.
הרצונות והצרכים שלנו משתנים כל הזמן. כל שנה מביאה איתה רצונות חדשים ואני עושה רשימת מטרות לעצמי כל חצי שנה בערך, כי היומיום דינאמי ולא קבוע באופן סטטי. לזרום עם מה שהחיים מציעים לי ולשלב בתוכם את הרצונות והצרכים שלי מעניק לי את התחושה שהחיים שלי בשליטה, גם אם רוב הדברים בחיים אינם בשליטה. למדתי להיות אגואיסטית ולשים את עצמי לפני אחרים, לא בצורה שמרחיקה אנשים ממני אך לגמרי שומרת עליי עם גבולות בריאים.
אנשים מטיבים אוהבים גבולות בריאים וגם שומרים עליהם. חברויות ואהבות אמיתיות יכולות להיבנות רק כאשר יש גבולות בריאים בתוך הקשר. ללא גבולות בריאים וללא הדדיות אין קשר.
גם אם הדרך לפעמים מרגישה ארוכה ומתישה, כל צעד קטן קדימה הוא ניצחון אמיתי
לסיכום
טראומה מורכבת בילדות יכולה להוביל אותנו להקטנה והסתרה עצמית בבגרות, לפגיעה בערך העצמי שלנו ולמצב שאנחנו לא ממשים את מלוא הפוטנציאל שלנו כבני אדם.
החלמה ממצב הישרדותי של "הקטנת העצמי" יכולה לקחת זמן אך חשוב להתחיל בצעדים הקטנים שעושים את ההבדל: לזהות איפה אני לא מרוצה בחיי בעקבות כך שאני מסתיר.ה את עצמי ולשנות את מה שניתן לשנות. ליווי רגשי בתהליך יכול לסייע במציאת הדרך הנכונה, ואם אתם זקוקים לליווי מקצועי עבור עסק שאתם רוצים לפתוח, או ליווי בהתנהלות כלכלית שנקלעתם אליה מתוך שחזור הטראומה חשוב לפנות לגופים המתאימים.
זיכרו שהחלמה מטראומה אפשרית אך אינכם אמורים לעשות זאת לבד, וקשרים מטיבים עם חברים וקהילה הם הבסיס לבניית חייכם בצורה המספקת ביותר!
Comments